מקטרות: אספנות ואמנות.

מזה כ- 500 שנים משמשת המקטרת אביזר לצורך עישון עלי טבק, ואפשר גם לראות בה דוגמא ליכולתו המופלאה של האדם ליצור. כאשר אמן מייצר מקטרת, הוא מביא לביטוי מוחשי דמיון אומנותי עשיר ומיומנות טכנית ברמתה הגבוהה ביותר. המקטרת מגלמת יצירה אסתטית המתבססת על ערכי תרבותו של האמן, נוף ילדותו או שאיפותיו הנסתרות. בין האומנים יצרני המקטרות גילינו כאלה המבקשים להעביר באמצעות יצירתם מסר חברתי, פוליטי או דתי. אחרים מבקשים להדגיש חוויה רגשית, דמות או אירוע על מנת שייזכרו לעד. אומנים אחרים מעדיפים לגלף מתנה לבני זוג נאהבים או לבנות מוצר פרקטי פשוט או מורכב, לשימוש יום יומי. 

להבדיל מאומנויות אחרות, ליצרן מקטרות יש חופש אומנותי מוגבל בשל היות המקטרת קשורה ונוגעת באופן ישיר בחושיו של המשתמש בה. לכן, היצרן חייב להתחשב בחוש הטעם ולהשתמש רק בחומרים בעלי טעם טוב או חומרים חסרי טעם שאינם רעילים. הוא חייב להתחשב בחוש הריח ולדאוג שלמקטרת יהיה ריח נעים שאינו דוחה ושהיא תשמר את הניחוח והארומה של הטבק. היות ואוחזים את המקטרת בפה, חייבים להתחשב בחוש המישוש שיש בשפתיים ובלשון ולבנות מוצר נעים למגע אוראלי ובמשקל קל כדי לא להכביד על השיניים. המקטרת צריכה לאפשר בידוד והורדת הטמפרטורה של העשן החם עוד לפני שהוא מגיע אל הפה. המקטרת בשלמותה צריכה לתת מענה לבעלי חוש ראיה ואסטטיקה מפותחים.

במאמרים שיתפרסמו ב"מכירה פומבית" ננסה לתאר את האמנות שבאיסוף מקטרות. לעומת זאת, השימוש במקטרות לעישון עלי טבק וחומרים נרקוטיים אחרים וכן כל האספקטים הנוגעים בהיסטוריה ופסיכולוגיה של עישון, התמכרות, מחלות ותופעות לוואי רפואיות, הם נושאים נפרדים שלא ימצא להם מקום כאן. 

אספני מקטרות נוטים להתמחות באספנות נושאית, כגון: אספנות של מקטרות העשויות מחומר מסוים בלבד, או אספנות של מקטרות שייוצרו במדינה או בחבל ארץ מסוים. אספנים רבים מתמחים בסוג מסוים של מקטרות או במקטרות מגולפות בלבד, ויש אספנים של מקטרות שיוצרו ע"י אמן ידוע או מפעל מסוים בלבד. מאמר זה, הראשון בסדרה, יתמקד בקצרה במבנה המקטרת ובאספנות מקטרות לפי סוג החומר.

 

)Bowl and Shank).מקטרות רגילות בנויות משני חלקים לפחות: א. גביע וזרוע

(Stem and Mouthpiece or Bit) ב. קנה ופומית 

Chamber) הגביע מכיל בית-קיבול לטבק

Cake(Char). בדופן בית הקיבול של מקטרת משומשת יש שכבת חריכה הנקראת

המותאם לחיבור הקנה (Mortise) בזרוע יש שקע מיוחד

(Tenon) הקנה והפומית שבקצהו, בנויים מחומרים שאינם סופגי לחות ומתחברים בדייקנות רבה אל הגביע. החיבור נעשה בעזרת שגם

נמצא בתושבת הקנה ומותאם בלחץ או בהברגה לשקע השגם שבזרוע

 

המקטרת הייתה במשך כמה מאות שנים גם אביזר אופנתי אשר הותאם לצורכי המשתמש. יצרני מקטרות השתמשו במגוון רחב של חומרים בהתאם לצו האופנה ולרמת התחכום הטכנולוגי של אותה תקופה. החומרים לייצור מקטרות נפוצות, היו ברובם קלי משקל, עמידים בטמפרטורת בעירה גבוהה, מבודדים את החום הפנימי מסביבתם החיצונית, בעלי טעם מתקתק או חסרי טעם. בעיקר היו אלה חומרים שאפשר לעבד ולצבוע אותם, לגלף ולעצב בהם דמויות וצורות אומנותיות. יש אספנים המתמחים באיסוף מגוון מקטרות עתיקות או חדשות העשויות מחומר מסוים בלבד, אך כדי לתת לקורא תמונה כללית, הבאנו במאמר זה רשימה של מרבית החומרים שמהם בנו מקטרות.

 

 

חימר: חימר (או חומר) – CLAY – הוא מינרל המורכב בעיקר מקוורץ (סיליקט Si) ואלומיניום (Al). חימר שרוף בתנור בדרגת חום נמוכה (°C900 – °C1200) מכונה טרה-קוטה (Earthenware). אספנות של מקטרות חימר היא מעניינת בצורה יוצאת דופן היות והן העתיקות ביותר מבין המקטרות ועליהן נעשה מחקר רב עם פרסומים בתחום הארכיאולוגיה והאתנוגרפיה. שברים של מקטרות כאלה ממחצית המאה ה- 16 נמצאו ביבשת אמריקה. המצאתן וייצורן של מקטרות חימר באירופה על פי מחקרו של ב. רפפורט (1974) החל באנגליה (לונדון 1573) והתפשט להולנד (Gouda 1617) ולצרפת (Avignon 1670). באותה תקופה החלו לייצר מקטרות כאלה גם בבלגיה, איטליה, גרמניה וספרד אולם, איכותן נפלה מזו של המקטרות מאנגליה הולנד וצרפת. כבר בשנת 1680 החלו לייצר מקטרות מחימר אדום ושחור בעיקר בהונגריה (בערים Debrecen ו- Schemnitz שליד בודפשט) ובתורכיה שם נקרא הדגם הנפוץ צ'יבוק (Chibouque). מקטרות חימר מעולם לא היו אידיאליות למעשן למרות היותן יפות, קלות משקל וזולות, הן היו שבירות מאוד ולכן היוו מוצר ארעי ששימש בעיקר לאנשים עניים, ימאים דייגים ופועלים. עם הופעתן של מקטרות עץ ומירשאום במאות ה- 18 ,19 הופסק למעשה ייצורן של מקטרות חימר, לאחר כ- 250 שנות שימוש, וכיום הן נדירות ביותר. עובדה זו גרמה כנראה לפריחה של תעשיית זיופי מקטרות חימר המפילה בפח גם אספנים ותיקים.

 

פורצלן: חימר שנשרף בתנור בדרגת חום גבוהה (מעל °C1200) מכונה פורצלן (Stoneware). מקטרות מפורצלן הן פריט אספני מיוחד ויקר. הן חזקות, עשויות ברובן מקרמיקה מזוגגת שאינה נקבובית ויש בהן יופי, הדר וצבעוניות של אמנות חזותית במיטבה. אולם, בעיקר בגלל הסרבול, אין כיום אדם אחד הסבור שאלו הן מקטרות עישון איכותיות ומהנות. למרות זאת, החלו לייצרן בכמויות גדולות בגרמניה בבתי החרושת של מייסן (ליד דרזדן 1708) ונימפנבורג (ליד מינכן 1754), באנגליה השתמשו בפורצלן שהומצא ע"י Wedgwood כבר בשנת 1781. תחילת המאה ה- 19 הייתה תקופת הפריחה של מקטרות פורצלן בכל העולם בעיקר בשל המצאת השיטה של הדפסי צבע ופיתוח מקטרת מורכבת (בעלת יותר מ- 4 חלקים). עידן מקטרות הפורצלן נמשך כ- 200 שנה והחל לדעוך ברבע הראשון של המאה ה- 20 בעיקר בגלל מלחמות שפגעו בתעשייה ופיתוח מקטרות חלופיות פשוטות יותר ממירשאום ומעץ.

 

זכוכית: היא מינרל המורכב בעיקר מקוורץ (Si) ועופרת (Pb). מקטרות עשויות זכוכית יוצרו במקומות שונים באירופה (בריסטול, ונציה) ע"י נפחי זכוכית, כדי להציג את מיומנותם האומנותית. מקטרות אלה אינן מיועדות לעישון, היות והחום ישבור אותן, אלא בעיקר לתצוגה בחלונות ראווה של חנויות לממכר טבק, או בתצוגותיהם של אספנים.

 

אבן או שיש: הם מינרלים המורכבים בעיקר מקלציט (קלציום קרבונטCaCO3 ). מקטרות עשויות אבן הן נדירות משום שלא ייוצרו בכמויות גדולות. מעשני מקטרות לא אהבו אותן היות ואינן קלות משקל וצורתן האסתטית איננה מרשימה.

 

מירשאום: המינרל מירשאום (ים=Meer, קצף=Schaum) הוא מחצב המורכב בעיקר מקוורץ (Si) ומגנזיום (Mg). החומר נקבובי, צבעו לבן אפרפר, הוא רך לגילוף ואינו נשבר בקלות, עדין ונעים מאוד למגע. בפי יצרנים ואספנים הוא מכונה "ונוס של הים", "האל הלבן" או "האריסטוקרט של החומרים". המחצב מצוי בכמה מקומות בעולם, אולם האיכות הגבוהה ביותר מצויה באנטליה שבתורכיה. מקטרות מירשאום החלו לייצר בעיר Ruhla שבגרמניה כבר בשנת 1745, ורק בסוף המאה ה- 18 התפתחו מספר מרכזים לייצור וגילוף מקטרות. המרכז הבולט בכולם במחצית המאה ה- 19 היה המרכז הוינאי שבאוסטריה אשר כלל כ- 50 חברות יצרניות והעסיק כ- 750 אמני גילוף. מרכז זה יצר את המקטרות היפות והיקרות ביותר בעולם. אולם, עם ההצלחה והשגשוג החלה הגירה המונית של בעלי המקצוע ("בריחת מוחות") לפריז, לונדון וניו-יורק כי שם שילמו להם יותר. בד בבד החלה לפרוח באירופה תעשיה שלמה של זיופי מקטרות מירשאום. גורמים אלה ואחרים הביאו לדעיכתה של מקטרת המירשאום המגולפת לאחר כ- 150 שנות פריחה. כיום, מייצרים עדיין מקטרות מירשאום עם גילוף פשוט בעיקר בתורכיה.

 

 

מקטרות מכסף, נחושת, פליז או ברזל הם חלק נכבד באוסף המקטרות אצל אספנים רבים. אולם, האספנים המעשנים אינם נוטים להשתמש במקטרות אלו מסיבות שונות למרות שמקטרות מתכתיות היו אופנתיות באירופה ובעיקר באפריקה ובמזרח הרחוק. לקראת סוף המאה ה- 16 ייוצרו מקטרות מתכתיות כתחליף קשיח למקטרות חימר שבריריות. במאות ה- 17, 18 פותחו מקטרות טלסקופיות במיוחד עבור נוסעים וציידים ומקטרות נחושת וכסף מעוטרות באורנמנטים רבים לאנשים עשירים. בסין פותחו באותה תקופה מקטרות מתכתיות מוזרות שהשתמשו בהן לעישון אופיום. למרות זאת, קבעו מעשנים רבים שמקטרת מתכתית איננה נעימה לעישון, היא מתחממת מהר, חסרת "יכולת ספיגה" וגורמת להעברת החום אל הלשון עד כדי גרימת כוויות. במאות ה- 19, 20 פותחו סוגי מקטרות שהיה בהן שילוב של גביע מעץ או מירשאום בתוך מעטפת מתכתית יצוקה או מקטרות מאלומיניום (לדוגמא Falcon) עם קנה המכיל כעין רדיאטור המיועד לקרר את העשן.

 

 

לחומרים מן החי יש יופי טבעי שאינו ניתן לחיקוי, עדינות שאינה ניתנת לתיאור, ורב גוניות של צבע וצורה שקשה לייצר באופן מלאכותי. אולם, חומרים מן החי מכילים פרוטאינים הנשרפים בקלות כבר בטמפרטורה נמוכה, ולכן יש בהם גביע לטבק העשוי מחומר עמיד לשריפה. יורדי ים ודייגים מאזור התעלה בצפון צרפת פיתחו מקטרות עטויות כיטין של סרטני ים או מקטרות עשויות צבת של לובסטר. מקטרות ידועות יותר ונפוצות גם ביפן, עשויות מקונכיות צדף חלקן מעוטרות בכסף ובנחושת. מקטרות עתיקות שהיו נפוצות בצפון אירופה עשויות מקרני ראם או אייל ולעיתים מגולפות מקרני תאו או פרה. עצמות של בעלי חי שימשו בעיקר ליצירת הקנה והפומית, אך אפשר גם למצוא מקטרות שלמות מגולפות בעצם. עורות של דגים כרישים ונחשים שימשו לציפוי מקטרות מעץ וממתכת. גם כיום אפשר למצוא מקטרות עטופות בעור של בהמה שאותן אפשר לצחצח ולהבריק בעזרת שעווה.

 

המקטרות היפות והיקרות מכולן נעשו וגולפו בשנהב. שנהב הוא שם כללי שניתן לשיניים גדולות הבנויות מדנטין לבן. אספנים ואמני גילוף אוהבים את השנהב באופן מיוחד בשל צבעו הבהיר והזוהר ובגלל המבנה הרך והדחוס המאפשר גילוף עדין וגימור חלק ברמה גבוהה. לכן, שימש השנהב מאז ומתמיד לבניית מקטרות שהן גם יפות וגם נעימות למגע יד, אך בשל מחירן הגבוה המקטרות אינן נפוצות. לגילוף אומנותי של מקטרות השתמשו בשנהב של פיל אפריקאי או הודי וכן בשנהב של בהמות (היפופוטם). הרוסים נטו להשתמש בשנהב של ממוט ואילו הסקנדינבים והאמריקאים גילפו מקטרות בשנהב של סוס-ים (Walrus) או לויתן ארוך הראש (Sperm Whale). כיום חל איסור מוחלט על סחר בשנהב בכל העולם.

 

 

עץ הוא חומר טבעי המצוי בכמות רבה וללא ספק הוא החומר המתאים ביותר לייצור מקטרות היות ונקודת הבעירה של העץ גבוהה במקצת מזו של עלי הטבק. אולם, למרבה הפלא היו אלה דווקא מקטרות החימר שהיו נפוצות ומקובלות בין מעשני הטבק במשך כ- 250 שנה. הגרמנים, בעיר Ulm המציאו בתחילת המאה ה- 18 מקטרת עץ צרה ומגושמת שנקראה Ulmer Meserfeife, המקטרת לא זכתה להצלחה מרשימה ונעלמה לקראת סוף המאה ה- 19. במחצית המאה ה- 18 בעיקר בעיר Ruhla, החלו בניסיונות רציניים למצוא את העץ המתאים ביותר למקטרת. בין היתר ייצרו מקטרות מהעצים: שיטה, אשור, תירזה, ארז, דובדבן, אגוז, אדר, צפצפה ושיקמה. אולם, למרות שהמקטרות נעשו במומחיות וגולפו ע"י אומנים דגולים, מרבית המעשנים העדיפו דווקא מקטרות חימר, פורצלן ומירשאום. עד אשר

במחצית המאה ה- 19, גילו הצרפתים (בעיר Saint Claude) את העץ האידיאלי למקטרות הלא הוא השורש של שיח קוצני ים תיכוני הנקרא בלועזית - Briar, בלטינית – Erica arborea, ובעברית – עצבונית. יש בו את כל התכונות החשובות למעשן מקטרת: העץ קשיח ביותר וקל משקל, אפשר לגלף בו פרטים עדינים, הוא עמיד בטמפרטורה גבוהה ומבודד חום מעולה. העץ בעל נקבוביות זעירות אך שומר על הניחוח והארומה של הטבק. בעץ זה יש סיבים היוצרים מרקם מיוחד בעל יופי אסתטי נדיר. עץ ה- Briar השתלט על ייצור המקטרות בקנה מידה עולמי, והמהפכה שהוא חולל מקבילה אולי רק לזו של מקטרת החימר. הקרדיט מגיע ליצרני המקטרות בעיר Saint Claude שבאזור הרי היורה בצרפת.

כיום, מרבית יצרני המקטרות בעולם משתמשים בכמה סוגי עץ, אולם, השימוש העיקרי הוא בעץ Briar. חומרים נוספים מן הצומח הם התירס והדלעת. לאחר הסרת גרעיני התירס ועיבודו של הקלח במחרטה מתקבלת מקטרת קלה ונעימה לעישון. מקטרות מקלחי תירס נפוצות בארה"ב. מקטרת דלעת נקראת גם "קלבש" או מקטרת "שרלוק הולמס". זו היא מקטרת אלגנטית מאוד עשויה דלעת אפריקנית, נוח ונעים להחזיק בה בכף היד והיא קלת משקל. הגביע מרופד במירשאום והפומית עשויה בד"כ מקרן או גומי.

 

 

הקנה ובעיקר הפומית עשויים חומרים קשיחים שאינם סופגי לחות. בעבר השתמשו בעצמות, קרניים, שנהב, גבישי אמבר, עץ ומתכות. אמבר (Amber) – הוא שרף פוסילי של עצים מחטניים המצוי בכמה מקומות בעולם ובעיקר באזור חופי הים הבלטי. גבישי השרף הם יקרים, יפים, וקשיחים ומעבדים אותם בעיקר לתעשיית התכשיטים. כיום משתמשים לבנית קנים ופומיות בעיקר בפלסטיק ובחומרים מגופרים. הבנית (Ebonite) – חומר זה הוא תוצאה של גיפור תערובת המכילה גומי, חומרים סינתטים ופיגמנטים (בעיקר שחורים). פלסטיק אקרילי (Lucite) – הוא חומר סינתטי קשיח מייצרים אותו בצבעים שונים ומזריקים אותו לתבניות מתאימות של קנים ופומיות.